ספרות עברית במיטבה
פגישות עם סופרות בינלאומיות מרחבי העולם
שיחות על המציאות הישראלית וגם על עולם ומלואו


בלוג חדש, עברי: יומן, סאטירה, עידכונים

איכפת

הסיפור המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד

לאחרונה חזר אליי זיכרון הסיפור, שעשה עליי רושם אדיר בנעוריי. מדוע צפה ועלתה דמותו של האיש כפול הפנים - ליתר דיוק, המפוצל הזה?
מר ג'קיל המכובד, איש הצדקה והחסד, הולך בדרכו של פאוסט, אלא שהוא האלוהים והשטן של עצמו. בדרך מקרה הוא רוקח לעצמו משקה שהופך אותו פיזית ונפשית להאנשה של מושג הרוע.
לפני מעל למאה שנה, עדיין היה צריך לשתות משקה כדי להגיע לכך, עדיין היה צריך בצירופים כימיים ואלכימאים.
לפני מעל למאה שנים הרוע היה מושג בלתי נתפש.
היה רוע, ודאי שהיה, אלא שהיה לו תרוץ, סיבה. הצגת רוע בלא סיבה רק ממחישה עד כמה כל הסיבות אינן אלא כינוי סתר ומסיכה.
מה העלה אותו לרדוף אותי?

המציאות כאן היא שמטרידה. אדם חי חיי איש עושה צדקות, בהתנחלות שלו. וחמש דקות אחר כך הוא יוצא אל מטע הזיתים של שכנו והופך למר הייד טוטלי. אלא שבחבורה.
או אדם חי חיי צדקה וחסד בביתו ולאחר יום או יומיים הוא נקרא למילואים ופתאום הוא מר הייד (hide), שיורה בילד, שעומד מן הצד כשבריונים משתלחים, בזקנים, בתינוקות ובילדים ובנשים. עושה חיל.
וחוזר לביתו וחובק רעייה או ילד. לבוש באזרחית ברגע פתאום הוא חובש מסיכה של כינויים ויוצא להלחם בגלי ים האינטרנט הסוערים - נלחם מלחמה ממש סיזיפית בבוחרים בכינוי מתוך ענווה, נלחם במזדהים בשמם באומץ. רוח אש מפורום לפורום, רומס ובועט ויורה צרורות לכל עבר, גידופים, השמצות, שקרים, התחזות, אימוץ אין סוף כינוי וניהול רב שיח סכיזופרני ביניהם - הכל הולך.



כמו בסיפור - ד"ר ג'קיל רב החוסן מצטמצם למר הייד, הננס המוסרי.
וכמו בסיפור, לאט לאט מיום ליום מר הייד משתלט עליו לאחר כל חילופי האישיות החוזרים ונשנים של כיבוש פורומים בלא כיבוש היצר.
כל כמות של סם לא תועיל, יותר הוא לא מסוגל לחזור אל מהות שפויה.
בסוף הסיפור, כאשר ד"ר ג'קיל מגיע לרגע בו ברור לו שהוא עומד להפוך להייד בלי כל דרך חזרה - באותו רגע הוא הורג את מר הייד. במחיר חייו הוא.
האם נכון לייחס הכל לכיבוש? הלא התופעה קיימת גם בפורומים זרים. גם שם בצד התמימים וישרי הדרך ימצאו מסוכסכי הנפש.
במה זה שונה כאן?

אולי בכך שצינור היניקה הוא הכיבוש. לא תופעות בודדות, תלושות, אלא חלק מובנה של נפש המציאות הישראלית. גדל כאן ד"ר ג'קיל שבניגוד לגיבור הסיפור, מסרב להסתכל במראה. נהנה להוכיח את נאמנותו למולדת ולאישה, עם רצח בעיניים מכוסות במסיכה.
כמו שאמרה מישל גרנגו בשיחה שלנו בפריז, שיחה שחזרתי והקשבתי לה פעמים רבות כל כך בתהליך העבודה על "נופי הנפש":
"כשנמצאים במלחמה משתגעים."


עכשיו ברדיו מודיעים שקיבוץ צפוני פתח את מטע הדובדבנים שלו, מעשה שמקובל כיום בעולם, לקטיף בשירות עצמי. קוטפים ומשלמים.
אלא שאצלנו, מודיעים ברדיו, אלפי אזרחים ישראלים אוהבי מולדת - פרצו את הגדרות, הסתערו על העצים, קטפו ורמסו וחמסו.
יוני 2003 אוכל את הדובדבנים שהצמיח יוני 1967.



מועצת הספר הגברי/נורית לויליכט
(העיר, 17.12.1993)

הן קוראות לעצמן "קבוצת השבע": קרן אלקלעי, אמירה הס, אלינועם שלו (שולמית אפפל), נגה טרבס, קורינה, לידיה קנכט ונידא חורי. שבע משוררות וסופרות שהתאגדו החודש כדי להילחם להשגת שוויון זכויות לסופרות ומשוררות.

"יש הבדל עצום בין מה שנקרא תעסוקת נשים סופרות ומשוררות לבין מה שקרה איתן בהוצאות הספרים..."

העיר: כיוון שלעיסוק בספרות ובשירה בישראל אין בסיס מסחרי, סופרים ומשוררים נאלצים להתפרנס מעיסוקים שאמנם קשורים לכתיבה, אך אינם הכתיבה עצמה. בין העיסוקים האלה אפשר לכלול משרות באגודת הסופרים, משרות עריכה בכתבי עת שמקבלים תמיכה ציבורית כמו "מאזניים", הדרכות בחוגים לכתיבה יוצרת, משרות שונות בוועדות ובמינויים לקונסול תרבות שקובע משרד החוץ.

"כל התפקידים האלה חסומים בפני נשים. קחי למשל את "מאזניים", כתב העת של אגודת הסופרים. אני לא יודעת על אף אישה שערכה אותו. "

העיר: מה זה קונסול תרבות לעומת רשימה ארוכה של רבי מכר שהוציאו נשים.

"את מדברת על הצלחת ספר במכירות ואנחנו מדברות על פרנסה. למקומות שבהם מדובר בכסף גם סופרות מצליחות במכירות לא מתקבלות. באדריכלות או בהנדסה, למשל, זה היה קורה?"

העיר: אתן טוענות, בעצם, שאנשי ספרות שוביניסטים יותר מגברים ישראלים ממוצעים?"

"זו גילדה של גברים. "

העיר: גישת הפוליטיקלי קורקט הזו לא מוגזמת?"


"המצב מחייב אותנו לפעול כך. אני לא מוכנה שיגידו לי שהעורך הנוכחי של מאזניים פוטר מכמה מקומות עבודה ומתוך סולידריות עם מפרנס משפחה נתנו לו את העבודה. נמאס לי שאומרים לי את זה. למה אתנו אף פעם לא עושים כאלה חשבונות? רוב המשוררות והסופרות מפרנסות את עצמן ומפרנסות ילדים. הן ראש משפחה. השיקול הסוציאלי הזה, שעולה כל הזמן בהקשר לעבודות מפרנסות לגברים, לא עלה בהקשר אלינו. אנחנו לא מוכנות לזה יותר."

העיר: את טענות "קבוצת השבע" מחזקים שלושה גברים, עורכי הוצאות ספרים מסחריות, הנמצאים בקשר עם אגודת הסופרים ועם ועדות שונות לחלוקת פרסים. השליטה הממושכת של גברים בתחום הספרות אכן יצרה, לדבריהם, מצב שבו סיכוייהן של סופרות ומשוררות לזכות במשרות מפרנסות בתחומים שנושקים לספרות קלושים. העובדה ששלושת העורכים התעקשו להישאר בעילום שם מעידה יותר מכל עד כמה מרכזי הכוח, שנתפסים כנותני הזדמנויות פרנסה לנשים, מגבים את האפליה.

"... צריך שתקום יחידת שיטור שתפזר כל ועדה או ישיבה שבהן אין מספר שווה של נשים וגברים. שיכריזו שכל התכנסות שאין בה שוויון היא התכנסות לא חוקית."

העיר: "אתן תאיישו את יחידות השיטור?"

"כולם חייבים להבין שאנחנו כועסות כי מדובר בפרנסה. אני לא בן אדם מיליטנטי אבל אני מאמינה שעם שינוי, האגודה והגופים הספרותיים יזנקו, וחומרי הלימוד בבתי ספר ובספריות ישתנו."

©כל הזכויות לרשימה זו שמורות לעיתון העיר, למראיינת ולמרואיינות

לראש הדף
מחלום לחלום: הילא"י
עיצוב:© דוד   טרטקובר

הילא"י, המרכז הישראלי למען האומנויות היוצרות, נוסד ב-1984 ביוזמת הסופרת קורינה.

העמותה, שפעלה אחת עשרה שנים במעלות-תרשיחא ובמצפה-רמון, הציעה מקום למפגש של תרבות בין יהודים לערבים, כמו גם בין קבוצות וגילאים שונים בקהילה.

מאות סופרים, ציירים ומוסיקאים, ישראלים ואמנים מחו"ל, באו לשהות של שבועות אחדים ועד שלושה חודשים, במרוצתן עסקו ביצירתם ותרמו לקהילה בפעילות של תרבות וחינוך כגון ערבי קריאה, תערוכות, סדנאות, ומפגשים.

סיפור הילא"י מסופר בספר "מחלום לחלום" שבסכתובים.

לראש הדף
חוץ לארץ שבארץ

רשימה זו נדפסה ב"דבר לילדים" באוקטובר 1971 והועתקה ל"אנחנו ושכנינו" - חוברת לימודית שהפיק משרד החינוך בשנת 1980. החוברת נמכרה לתלמידים על פני כחמש עשרה שנה. משרד החינוך טרם שילם שכר סופרים למחברת. אוקטובר 2002

"אימא, מתי אליק יבוא?"
"עם האוטובוס מחיפה, רעיד."
"אבל כבר עבר אוטובוס, את רואה שהם לא באים. את סתם אומרת והם לא יבואו." דין ודברים זה, כך סיפרה לנו אחר כך לוטפיה, התנהל (בערבית, כמובן), מאז שעות הבוקר המוקדמות. רעיד בן השבע וסעיד בן החמש, ילדיהם של לוטפיה, המורה, ומחמוד מוסא דיאב, מנהל בית-ספר בכפר תמרה, שבגליל המערבי, חששו מאד, שמא יהיו ללעג בעיני חבריהם: כבר ימים אחדים הם מתפארים באוזני כל שמשפחה תל-אביבית עתידה להתארח שבוע בביתם. כבר הכל יודעים שאליק הוא בן שלוש וחצי, לילך סיימה כתה ה' וערגה אפילו עולה לתיכון.
"הו, הנה עוד אוטובוס."
כך, הגענו. זהו ראשיתו של ביקור ב"חוץ-לארץ" שבארצנו: מקצת מאירועי שבוע נפלא בכפר מכניס אורחים, בביתה הנאה והמרווח של משפחה מוסלמית משכילה. אנחנו מתקבלים ב"אהלן וסהלן" ומלווים לחדרינו. סועדים ארוחה, שכולה מטעמים מזרחיים. אחר כך יושבים הקטנים על הרצפה ומכיירים בפלסטלינה. בכפר מתחילים הילדים ללמוד עברית רק בכתה ג' (שלוש שעות בשבוע בלבד). מה עושים?
משחקים בשקט. אבל כמה זמן אפשר לשחק בלי להוציא הגה? בלית-ברירה מדברים כל אחד בשפתו. כך קולטים פה מלה ושם ביטוי וכבר אליק יודע לצעוק "שוף! שוף!" (כלומר, "תראה, תראה!") "רוח" (לך), "תעל" (בוא), "שוקראן" (תודה) ועוד כהנה וכהנה.



כשאליק לא מוצא את המלה הנכונה, שומעים אותו לוחש: thank you. אמנם זה תודה באנגלית, אבל בכל אופן שפה זרה, לא יזיק לנסות... אמל, אחותה של לוטפיה, סיימה כיתה ט' בבית הספר התיכון שבכפר. היא וחברותיה לוקחות תחת חסותן את ערגה ולילך והן מתבלות את "שיעורי הערבית" בהלצות ובפירות הרבים שהכפר נתברך בהם.
בערב אנחנו הולכות לרקוד בביתה של אחת הכלות בכפר. זהו הערב השני לשמחת החתונה ורק בנות מוזמנות. החתן, הגבר היחיד, יושב ליד הכלה, העדויה אצעדות-זהב כבדות ולבושה שמלה צחורה ועל ראשה הינומה. הנשים והנערות יושבות במעגל, שרות ורוקדות אחת אחת לקצב התוף, המועבר מיד ליד. אם אחת הביאה עמה את תינוקה ומיניקה אותו. לעומתה מרקדת במעגל בסמה, תלמידת תיכון, הלבושה בחליפת מכנסיים מודרנית, והריקוד שלה אינו שונה בהרבה מריקודי הדיסקוטקים. אלא שכאן הכל נעשה מתוך שמחה אמיתית ועל מנת לשמח את הזולת ולתת כבוד לחתן ולכלה.
כולן צוחקות כשבסמה מושכת את ערגה ואחר כך את לילך למעגל, ומפצירות בהן בקריאות שתרקודנה. אחר כך, כאשר ערגה מנסה לצלם, משתררת דומייה מוחלטת, כך שאין מה לצלם. לבסוף יוצאת גם הכלה בריקוד יחיד. ואז, כאילו ניתן אות, קמים הכל והולכים לבתיהם.
אנחנו מוזמנות להתפעל ממשכנם החדש של בני הזוג ומלווים מחדר לחדר. למחרת יורדים לשדות. בקיץ נמצא שם רוב הכפר. באוהלים ובצריפים מקיימים ילדי הכפר "מחנה צופי" הנמשך חודשיים תמימים, ישנים בחיק הטבע, ליד ערוגות הירק. האדמה בתמרה משובחת ויבולה שופע. כך גם האנשים: רחבי לב, מעתירים עליך את כל המצוי עמם, כאילו מאמינים הם שהנתינה היא סגולה להמשכיות קיומו של השפע.

ערגה ואמל, רכובות על כנפי טרקטור, מבלות יום תמים בשדה ומבקרות בכפר עיבלין השכן.. ובכל מקום מצחיקה אמל את הסובבים אותה בתיאור שיבושי הלשון של "תלמידותיה". לאחר אין סוף כוסיות קפה הן חוזרות שזופות ומחייכות. לילך מנסה לחלוב את העיזה. לבסוף מגיעים לידי פשרה: לילך מחזיקה בקרניה ואמל חולבת. הבנות מטפסות על עץ התאנה ומביאות הביתה דלי מלא תאנים ענקיות.



בערב, על מרפסת ביתו של מחמוד, אנחנו אוכלים את המלונים והאבטיח שהבנות קיבלו בשדה ומביטים בשמש השוקעת בים. האוויר צלול ובמרחק עשרות קילומטרים נראים בבירור המפרץ, הים, אורות חיפה והישובים שבסביבה. מאז שנת 1969 יש חשמל בכפר ובכל תמרה נותרו רק שניים שלושה בתי חימר. לכולם בתים חדשים, וילות יפות ומרווחות. החקלאות מפרנסת את אנשי תמרה בכבוד. רבים עובדים במפעלים שמחוץ לכפר, "אבל," אומר לנו מחמוד, "צריכים הייתם לבוא לכאן לפני עשרים-שלושים שנה, כשאני הייתי ילד. היינו עניים מאד. אני עוד זוכר שישנו כולנו בחדר אחד, ביחד עם העזים והפרה."

לוטפיה, שחביבה היא כשמה (פירושו "לטיפה") מספרת על עצמה: היא הייתה הבת הראשונה בכפר שלמדה בתיכון. כיוון שלא היה אז בית ספר תיכון בכפר, למדה בפנימייה אצל נזירות. "בלילות לא יכולתי לישון, התגעגעתי לקולות הכפר, לתרנגולים העונים כהד זה לזה, למואזין הקורא מהמסגר בשלוש לפנות בוקר." "מי המציא שהתרנגול קורא רק להשכמה?" צוחקת לילך, "כל הלילה לא יכולתי לישון בגללו."
כך עובר עלינו השבוע בנעימות. בערב אחר חזינו בחתונה: הגברים ניצבו בשורה ארוכה וענו ב"או-ו-ף" לזמר ששר לתוך מיקרופון. ברחוב של בעלי השמחה הותקנה תאורה ססגונית ועל הגגות סביב סביב ישבו אנשי הכפר ונהנו. חלפו רק רגעים מעטים מאז עלינו על הגג וכבר בא אלינו צעיר ומזג לכל תה-קינמון מתוק מאד. אחר כך ראינו אותו פונה עם קומקומו לגגות השכנים.

בערב אחר הוזמנו לביתה של רהיבי. לוטפיה מצביעה על בעלה של רהיבי ואומרת בצחוק: "הוא ואני למדנו בכתה אחת בבית הספר היסודי. הוא היה התלמיד הכי טוב ואני הייתי הטובה מבין התלמידות. תמיד רבנו בגלל שהתחרינו על הציונים." "כל החיים שלי אני אזכור," אומר בעלה של רהיבי, "שלא הלכתי לתיכון בגלל שחסרו בבית שבע לירות דמי-הרשמה. לילדים שלי זה לא יקרה. לא הייתה אז השגחה על הילדים. לא היה איכפת שילמדו. אני הלכתי ללמוד צבעות ונשארתי צבע."

ביום אחר סעדנו בביתם היפה של מג'דה וחסן. כאן, כמו בכל הבתים, בולטת לעין חריצותה של עקרת הבית: בכל מבהיק הניקיון, והכיבוד על טוהרת מעשה ידיה: פיתות ענקיות (בכפר זהו הלחם היחיד), חמוצים, זיתים כבושים, וכמובן שפע של מטעמים. חסן הוא מנהל לשכת התעסוקה. אנחנו שואלים אותו: "איזה עבודות יש לתלמידות בחופש?"
"עובדות בשדה. רק שעדיין לא הצלחנו להתגבר על צרת הראיסים (קבלני עבודה פרטיים). ההורים חוששים לצניעותן של הבנות. אחד הדודים אוסף כארבעים בנות מהחמולה שלו, הולך לראיס ואומר לו: כמה תיתן לי בשבילן. הדוד מקבל כמה לירות, הראיס לוקח לעצמו משהו, והנערה נשארת עם חצי משכורת."


לאחר הסעודה אנחנו מטיילים בכפר ומתפעלים מבית הספר היפה שמחמוד, מארחנו, הוא מנהלו. בחצר גינת-רק, פרחי נוי ועצים מצילים. ליד בית הספר מגרש כדורגל ובו גם נערך מסדר הבוקר של התלמידים.

מג'דה היא בתו של השייח' זכי, ידיד נודע של יגאל אלון. אנחנו נכנסות לבית השייח'. הבית ריק - כולם בשדה. בקומה התחתונה נמצא הדיוואן, חדר האורחים שבו יושבים הגברים, שותים קפה ("אני מצווה על הכנתו," מגלה לנו חסן בגאווה) ומשוחחים. ליד המושבים המרופדים שעל הרצפה מונחות קונכיות עתיקות המשמשות כמאפרות. מישהו מקרב קונכייה לאוזן, לבחון אם נשמע בה שאון הים. הכל מרימים קונכיות ומאזינים. פתאום אנחנו מבחינים בבנה הפעוט של מג'דה, המקרב אף הוא לאוזנו מאפרה ... מנחושת. פורצים בצחוק לבבי והמסכן מתחבא מבויש בין קפלי החצאית של אמו.

ואחר כך... אבל למה נלאה אתכם בדברים? רבים המקרים שקרו אותנו בכפר תמרה ויפים היו הימים שעשינו בו. ועדיין לא ביקרנו באתר העתיקות שבו עורכת זה כמה שנים משלחת ארכיאולוגית צרפתית את חקירותיה, ולא ביקרנו אצל הבדווים וטרם ערכנו פיקניק עם צלי כבש ליד המעיין. עוד יבואו אלינו לוטפיה ומחמוד, רעיד וסעיד ואמל, לרחוץ בים, לשוט בירקון, ולהשתעשע בלונה-פרק.

ומי יודע, אפשר וברבות הימים תצמח כאן ידידות אמיצה. בעצם, למה לא?

לראש הדף
בית

תולדות
חיים
ויטה

כתיבה
ספרים
באינטרנט
ראיונות
ביקורות

הוצאת חודנה
מניפסט
סודות
נופי הנפש



איכפת
אפליית סופרות
הילא"י
חוץ לארץ שבארץ

מידע
מה חדש
צרו קשר
אפשרויות רכישה

קורינה: הבלוג העדכני
[@] atarim