ספרות עברית במיטבה
פגישות עם סופרות בינלאומיות מרחבי העולם
שיחות על המציאות הישראלית וגם על עולם ומלואו


בלוג חדש, עברי: יומן, סאטירה, עידכונים

סאטירה


הזמיר הזועק לתקרה: הספרות האלטרנטיבית מעלה עשן.

אכן, אכן, היה הייתי באירוע. על כך יעידו בגדיי.

הגעתי בשתים עשרה ושלושים. מרחוק ראיתי את גורמזאנו פורץ מתוך פתח המקום ובזרועותיו תינוק כבן חודש, מבוהל עיניים כמו ילד שנקלע לפיגוע. או אולי תינוקת. בגיל הזה הצרחות נשמעות אותו דבר.
"רעש נורא."

רעש. נו, טוב, תמיד יש רעש בכל מקום שבו שלושה ישראלים נועדים. לא נרעשתי.

ירדתי, עמוק עמוק במדריגות החשוכות.
חוסכים בחשבון החשמל כדי כך שאפילו/במיוחד השירותים חשוכים.
לו הזהירו אותי, הייתי מביאה נרות מהבית, אבל, במחשבה שנייה, טוב שלא הזהירו אותי. לא בדיוק המקום להסתובב בו עם נרות ביד, השירותים ההם.
טוב, אחרי הבלדה לשירותים ולחברת החשמל, אודה:
החוויה החזקה, האמיצה, רבת ההוד, הייתה והינה השקט הנורא ששרה על המקום.

לו הזהירו אותי הייתי קונה פקקי אוזניים.
מה שבטוח, פרוסט לא היה כותב ב"זמיר".


שאלתי אם אפשר לבקש מן הבימה שינמיכו מעט את הקולות ברמקולים.
"אי אפשר, זה מעליב את המוסיקאים."

אז למען המוסיקה, וקצת למען הספרות, ולאחר שנמצאה לי פינה מאחורי עמוד אבל מוארת פחד, קרוב למדריגות - התיישבתי לשאת בעונשי.
מה הן שש שעות לעומת הנצח ההולך ונגמר לי בין האצבעות.

אני לא שותה אלכוהול עוד מן הימים ב"השומר הצעיר", שזה אחד האיסורים בעשרת הדיברות שם.
בשעה שתיים ושלושים, בדרך לשירותים ולאחר בקבוק מרוקן של מים מינרליים, שמעתי מחוץ לאולם אנשים קוראים בסלולרי לכל היקרים להם שיבואו בריצה.
(אף אחד לא אוהב לסבול לבד).

ואכן המקום התמלא, אין בכלל מה להשוות ליריד הספרים הממוסד. אני בהחלט יכולה להעיד: הוזמנתי ע"י צומת ספרים בדיזנגוף סנטר לבוא ביום הפתיחה בשעה שבע בערב ולחתום על "סודות" ועל "נופי הנפש" הטרי מן הדפוס.
הסנטר היה מלא בבעלי החנויות וזבניהם והמלצרים כולם:
"תכף אחרי הפיגוע התחילו לצלצל הסלולרים והסנטר התרוקן בעשר דקות."ׁׁׁׁׁׁ

בהערכה זעירה, ירדו ועלו ב"זמיר" (ישבתי כזכור ליד המדריגות) לפחות חמש מאות (מאתיים לפי הערכת המשטרה וכמה א/נשי "כהנא חי" שלא נתנו להם להיכנס עם או בלי נשק, כי הם יותר מדי אוהבים את המדינה).

אני גם לא מעשנת, מאותו טעם כנ"ל.
ואפילו אם אני מרגישה שמישהו מעשן בקצה השני של בניין שבאחד מחדריו אני נמצאת - גם אז אני מייד יוצאת לציד ודואגת שהדיבר יקוים.

ה"זמיר" הזה לא השתכן בתוך יער אורנים. לאט לאט ובהתמדה התמלא המקום בערפל לוחמני, אז מדי פעם הגחתי אל רחוב אלנבי, ומה מתוק היה לי האוויר שם.



בחזרה ל-Inferno.

עכשיו אני שומעת מדרור שהוא קרא, ועוד במיקרופון.
לא היינו באותו אולם?
אני אפילו את מי שניסה נואשות לשאול שאלה על הספרים לא שמעתי, כשם שהם לא שמעו אותי.

השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. שכנתי חזרה מסיור באולם ואמרה, "קורינה, שתדעי לך שזה בכלל לא עניין של פער דורות. כולם (בהוצאות הספרים מדובר) סובלים מהרעש. אומרים שאנשי ה"cool" השתלטו..."

אבל השידוך הזה של שני הקצוות, הרעש השליו של התופים, השקט המרעיש של הספרות - קוסם בהחלט. גם אם פוטוריסטי משהו.

והיה נחמד לראות אנשים צובאים על ספרי שירה וקונים וקונים. נראה לי שאיש כמעט לא יצא משם בלי שקית קניות ביד. המחוגים התקרבו לשעה חמש אחר הצהריים.

בנוסף לקונים, כמה אפילו שאלו שקיות ועליהם הלוגו של אנדלוס מיעל לרר שהכל אצלה מאורגן ומסודר עד הפרט האחרון.

חמש ועשרה,
חמש שלושים-וארבע,
רבע לשש!

חזרתי הביתה, ובלי שום רמז ל"בגדי המלך החדשים" - -

הסרתי את הבגדים העליונים,
את הבגדים התחתונים,
את השעון,
את הריאות -
והכנסתי הכל לתוך מכונת הכביסה.




למען אחדות העם: שתי הצעות

מיום ליום גוברת בי תחושת אי הנוחות והכאב בשל המצב
הקשה שבו מצויים היהודים הטובים מחדשי הישוב בארץ
ישראל, מה שהשמאלנים לשעבר כינו "מתנחלים".

ובכן הגיעה השעה שגם אני אצא מן הארון-קונכית שלי ואבטא את
הזדהותי עם בני עמי היקרים. לא בדיבורים סתם שהשמאלנים יפי
הנפש היו משופעים בהם, אלא במעשה של ממש, בבחינת חושי
עצה ותקום.

כולנו ראינו בימים אלה ושמענו איך "מתנחלים" מסוימים נאלצים
במקומות לא מסוימים לסכן נפשם עד כדי כך שהם יוצאים ובאים
לקטוף זיתים מעצי הזית שהפלשתינאים גידלו דורות על דורות
באדמת הקודש שלנו.

מה מביא אנשים טובים, הגונים וישרים, יראי השם בכל רמ"ח
אבריהם, להסתכן במסיק זיתים, ועוד בטרם הבשילו, במקום
שרחוק מביתם?



המצוקה היא שמביאה: הם רעבים.

אני לא מתכוונת לדבר השקר שמפיצים היו השמאלנים, כביכול
מדובר ברעב לאדמה, לכוח, לפורקן יצרים.

אחיי ואחיותיי, מדובר ברעב של אנשים קשי יום שעדיין יש להם כדי
פיתה אבל אין זיתים לשים בפיתה וכידוע אצלנו פיתה בלי זיתים זה
עמוק מתחת לקו העוני.

כיוון שמדובר ברעב, לא מן הדין היה שהפלשתינאים יפעילו את
מידת הכנסת האורחים שהם כל כך מתגאים בה ועדיין לא ראינו
אותה ביחסם לאחינו? מה, ה"מתנחלים" אינם בני אדם? האימהות
שלהם לא נשאו אותם ברחם תשעה חודשים כמעט כמו האימהות
הפלשתינאיות (למעט המקרים שבהם קורות תקלות מצערות
שאנחנו תמיד ביושר מצטערים ומתנצלים עליהם, ועל כך בהמשך)?

אז כיוון שמדובר ברעב, איך נעמוד מנגד ונמשיך לזלול לנו זיתים
באדישות בתל-אביב ובחיפה ובירושלים? עוד לא קלטנו שהיום זה
יהודה ושומרון ומחר זה תל-אביב?

אז התעוררתי אני בישראל ואמרתי, האזינו עמי! זו העצה האחת:

יקום נא כל מי שליבו ידבנו, ילך למכולת או לסופרמרקט, ויקנה
זית אחד. זית אחד ויחיד. אבל לא זית מן העץ שצריך לחכות
עד שיהיה מוכן לאכילה, אלא זית כבוש ומוכשר, שחור, ירוק,
לא חשוב, העיקר לא אדום שזה כבר עלול להתפרש כהצהרה
לאומנית שמאלנית.

אולי זית אחד זה כלום, אבל אם כל נפש מישראל תתגייס אפשר
להגיע למיליוני זיתים מה שאולי ישביע מעט את רעבון הקומץ דנן.

ואחרי שקנית את הזית האחד, שזה ממש לא קרבן כספי גדול,
או אז יש ליטול פיסת ניילון קטנה, ללפף היטב את הזית,
ולהכניס אותו למעטפה בסניף הדואר הקרוב. נכון, צריך בול,
אבל זה עדיין קורבן שגם העני מבין עניי עירנו יוכל להקריב בלי
להזיע יותר מדי.

אם התעכבתי בהגשת העצה הטובה הזו, הרי זה רק בגלל שימים
כלילות התחבטתי בשאלה המרכזית: לאיזו כתובת ובאיזו דרך
נשלח את הזית לרעביו? ל"מתנחלים" הנ"ל ישירות? לא בא
בחשבון. איננו יודעים את זהותם.

אפילו המשטרה וכל כוחות הביטחון לא יודעים למצוא את אחינו
ואחיותינו אלה, וגם לא יביישו אותם במתן שלא בסתר.

לא נשאר אלא לשלוח באמצעות מי שעומד בעוז בינם לבין
הפלשתינאי בעל מטע הזיתים: ראש הממשלה, ו/או שר הביטחון
ו/או הרמטכ"ל.

אין לי ספק שביטוי כל כך חזק של אחדות העם ישפיע את השפעתו
על כולנו: על אותם "מתנחלים" שיבינו שלא לבדד ישכנו ויש להם גב
ומגן; על ראש הממשלה ושר הביטחון שיודעים היטב רעב מהו; על
הרמטכ"ל החרד לטוהר ליבנו; על כל אחד ואחת מעם ישראל שיוכלו
סוף סוף לנשום לרווחה.

או אז נראה לעולם כי בשום פנים ואופן לא ניתן שההיסטוריה
תחזור על עצמה. לא עוד. איש בישראל לא עוד ירעב או יורעב.



הבעיה השנייה, והחמורה בהרבה, היא בעיית השיער.

יותר ויותר קורה שילד פלשתינאי או אמו ההרה עומדים להם דווקא
בטווח רובה או תותח, ופתאום נופלת שערה משערת ראשו של
הילד. כמה שהרמטכ"ל ושר הביטחון וראש הממשלה מצטערים,
כולנו יודעים. אבל הניסיון מראה שאם נפלה שיערה, היא לא תחזור
אל הראש בחיים.

מצד שני, קורה שחגורת נפץ או מכונית ממולכדת עושים את כל
הדרך מיהודה ומשומרון ובאים להידבק לילד ישראלי עד שפתאום
נופלת שיערה משערות ראשו. כמה שעראפת מצטער אנחנו יודעים,
אבל הניסיון מראה שאם נפלה שיערה, היא לא תחזור אל הראש
בחיים.

אז קמתי אני בישראל (שוב אני. איפה כל האחרים?) וחשתי עם
עצה טובה שנייה:

קומו בני עמי וקומו בני דודי ועשו מעשה. קחו נא כל אחד ואחת,
ישראלי או פלשתינאי, מספרים קטנות, גזרו בהם שיערה אחת
ויחידה משיער הבן, או הבת, או אבא-אימא, שימו שערה יקרה זו
ישר לתוך מעטפה (לא צריך ללפף בניילון), הדביקו בול, ורשמו על
המעטפה באדום: "שמרו לבל תיפול!"

ואל נא תתחבטו לרגע בשאלת הנמענים.

ברגע זה עליי להתוודות כי הנה השד השמאלני הרים ראש בחיקי
ורושף: כמה נפלא היה לו שלחו הפלשתינאים שיערה של ילד
ישראלי בריא ושלם ולו שלחו הישראלים שיערה של ילד פלשתינאי
בריא ותמים אף הוא, כשהם עדיין בחיים.

אבל עד כדי כך ממש בלתי אפשרי, כי יש מחסומים.





ספטמבר 2002


איך פגשתי את אריאל שרון ואפילו פעמיים

כיוון שאצלנו דמוקרטיה מכף רגל ועד ראש, לא בעיה לפגוש
באבירי הארץ.
אבל שסופרת אלמונית ומחוסרת תכשיטים תפגוש באריאל שרון -
זה באמת לא רגיל כל כך.
איפה אני יכולה לפגוש בו? בהפגנה נגד הפלישה ללבנון?
אין סיכוי.
אבל אפילו הרבה לפני זה, תשמעו מה קרה:


איך פגשתי באריאל שרון #1
בלילה שקדם לערב יום כיפור 1973 הגיעו לארץ קרובי משפחה
מדרום אמריקה, לביקור.
באותם ימים ממש הכריז משה דיין שהיה אז שר ההגנה והביטחון:
"מעולם לא היה מצבנו הביטחוני טוב יותר!" וזו עוד סיבה לכך
שאנחנו חשים מוגנים ובוטחים).
באותו לילה שקדם לערב יום כיפור 1973 התייצבנו בהילטון תל-
אביב המפואר לבושים במיטב מחלצותינו - שבמקרה שלי כללו
שמלה עמוקת מחשוף וחשופת גב - ועמדנו שם במבואה, ממתינים
לבוא המעליות.
עד מהרה באו הצלצולים וההבהובים, ומעלית הגיעה,
הדלתות נפתחו, ומי יוצא ממנה אם לא אריק שרון. הוא כבר
אז היה גדול, אי אפשר היה לטעות בו.
הסתכלתי על הפנים שלו לקרוא מה הן אומרות לעולם, ואלה אכן
דיברו, בעצם העיניים בלבד (אבל הרי אומרים שהעיניים הן הראי
של הנפש), העיניים שלו דיברו.
לא אליי, אלא ישירות למעמקי המחשוף.
הפמליה שלי זרזה אותי לעלות למעלית. לא היה זמן לומר, הי -
מה עם מעמקי הנפש שלי?



איך פגשתי באריאל שרון #2
שנים אחדות מאוחר יותר - הרבה לפני סברה ושתילה - הוזמנו
לבר מצווה של חבר לעבודה. נו, בר מצווה ניצב במקום שני אחרי
חתונה. כשמדובר בחבר לעבודה - רק חסר שלא תגיע.

אבל אותו חבר לעבודה היה בנוסף לכל גם חבר בוועד המרכזי (אם
כך קוראים להם במפלגה ההיא) - אותו גוף שבוחר את מועמדי
המפלגה לכנסת...
כמו אש עברה השמועה: אריק שרון הגיע!
רחב וגבה לבנו.

אחרי הטקס, משניתן האות לתענוגות, הלכתי לשולחנות הכיבוד.
הנחתי מן המאכלים על צלחת,
ופניתי לחזור אל השולחן שלנו.

אני מבטיחה לכם שעדיין הייתי צעירה ויפה, וכך היה גם המחשוף
בשמלה שלבשתי גם באותה פעם.

פניתי לחזור את השולחן שלנו ואת מי אני רואה צועד לקראתי,
אם לא את אותו אריק שרון בעצמו ובבשרו.
הסתכלתי ישר לתוך הפנים שלו, ושוב העיניים שלו - ראי הנפש -
דיברו בלהיטות,
ישר אל הבורקסים שעל גבי צלחת הפלסטיק שבידי.

נו, גאוותנית שכמותי לא תרצה אפילו להרהר בשאלה הקשה מכל:
מה אם הייתי עולה לאותה מעלית בהילטון בשמלת המחשוף שלי,
ועם צלחת בורקסים בידיי.
ולמה, אחרי שכל כך הרבה גברים נעצו עיניים במחשוף שלי ו/או
באוכל שעל הצלחת, למה עדיין אני זוכרת מכולם דווקא את הנפגש
דנן?

הרעב, הו רעב - לנשים, לאוכל, לכוח, לאדמה - הרעב הזה שלא
יודע שובע, שבר ושובר לב של יותר מאישה אחת.




אוגוסט 2002


שלום עכשיו

פעם היינו מברכים לשלום.
היום השלום כבר לא מקובל. את מקומו תפס "יאללה-ביי!"
אנדרוגינס של "יאללה" - הקריאה שמזרזים בה חמור, ו"ביי" -
שמשמעה במקור האנגלי יכול להיות גם,
"שלא נראה אותך יותר."

לראש הדף
בית

תולדות
חיים
ויטה

כתיבה
ספרים
באינטרנט
ראיונות
ביקורות

הוצאת חודנה
מניפסט
סודות
נופי הנפש



איכפת
אפליית סופרות
הילא"י
חוץ לארץ שבארץ

מידע
מה חדש
צרו קשר
אפשרויות רכישה

קורינה: הבלוג העדכני
[@] atarim