הבלוג השישי למנייננו
אומרים לי שצריך לכתוב רק על ספרים, כי הלוא לכך נוצר, שתכיר/י את ספריי.
אני יודעת מראש שלא אוכל לעמוד בהסתגרות. הופכת עולמות הוא בלוג דעתן, כך שתקרא/י כאן גם על מעשי גינון, שמסורה לו, הסביבה, הפיזית והחברתית, הבריאות והנתיבים אליה, השואה והדרכים ממנה אל חדוות היצירה והחיים. נעים להכיר!

רשות הזיכרון/קטע מתוך פרק ב״סודות״ (מנין נאהבים)

באביב קודם עליתי לירושלים. היה יום מלא אור וברשות הזיכרון שררה שתיקה בכל קומת חדרי הסגל, במסדרון, בחדרים שעל דלתותיהם נקשתי. מאי-שם, כמו רוח-רפאים, לבש צורה איש רזה מאד, הושיט יד לשלום ואמר שהוא המזכיר. 
 "פרופסור שריד יוכל ודאי לעזור לך. הוא המומחה. השאירי לנו מכתב," אמר, "ונמסור לו."

הפרופסור השיב במכתב כי העיתונים שאני מחפשת לא נמצאים ברשות הזיכרון, אבל דווקא בימים אלה, בכנס הבינלאומי, נודע לו שיש אוסף מלא בספרייה הלאומית של וינה. אם אני יודעת תאריכים מדויקים, יוכל להזמין בשבילי וגם בשבילו העתקים מצולמים. מיד צלצלתי אליו ובמהלך השיחה הזמין אותי לירושלים. בעצם ימי המלחמה, לפני שנלקח עם כל הגברים למחנה עבודת הפרך, היה אבי עולה על רכבות שהנסיעה בהן נאסרה על היהודים ומשגר, בעילום שם, כל פעם מעיר אחרת, מכתבי פולמוס לעורך העיתון הפשיסטי. כשהגעתי לרחבת הכניסה של רשות הזיכרון, ראיתי מרחוק איש נמוך נפרד בלחיצת יד מחבורת גברים שנכנסו לשתי מכוניות נושאות לוחיות זיהוי דיפלומטי. באתי אליו, והוא אמר, " 'לא-יתכן-שכל-כך-הרבה-נהרגו' – זה מה שיש להם להגיד." פנינו אל הבניין. הפרופסור עלה לאיטו, בצליעה, תומך גופו במעקה גרם המדריגות. בחדרו ביקש מן העוזר שיואיל נא להביא מן המחסן כרכים של ארכיון פילדרמן. "הביני," לאט, "המשטר שם השתנה, אבל האנשים נשארו אותם האנשים. כל אלה שכתבו בעיתון הפשיסטי, המשיכו למחרת לכתוב בעיתונות האדומה. הלכה אז בדיחה, 'העגבניות הירוקות האדימו בין-לילה', כי – את אולי לא יודעת – הלגיונרים לבשו מדים ירוקים. לא, החומר הזה חסוי אצלם. אם את נוסעת לשם, יותר טוב שלא תנסי לשאול. המקום היחיד זה וינה." אמרתי לו שיש לי בווינה בן-דוד. באותו רגע חזר לחדר הסטודנט הצעיר ששימש כעוזרו, והניח על השולחן חוברות עבות מכורכות בשחור. הפרופסור החל לעלעל בהן, מחייך חיוך עצוב, כמו אדם המביט בתצלומים מתקופת נעוריו. ואז שמעתי אותו אומר, כמו לעצמו – "אני נזכר עכשיו שהייתי חושב, בשביל מה בכלל היה צריך לכתוב לאנטישמי הזה." נרתעתי לאחור ואמרתי בקול חמור, "מדוע עלית כל כך מאוחר לארץ." הוא הרים את עיניו שהיו כחולות כשל אבי, וענה בקול שליו, כמו מדובר בהיסטוריה של איש אחר, "הייתי כלוא אצלם." "אסיר ציון?" הנהן. חמש שנים היה כלוא. ולאחר החקירות, הרעב. שהגיע לשיאו לפני פסטיבל השלום. "איך? הרי נסעה אז משלחת מן הארץ, מתנועות הנוער." הפרופסור חייך שוב את החיוך הדק, המעודן שלו ואמר, "כן. כן. אנחנו לתקופה ההיא קראנו, הרעב-של-הפסטיבל. חמישה חודשים קיבלנו פרוסת לחם ליום ומין מרק של מלפפונים חמוצים שהצמיא נורא. הרעב של הפסטיבל," שנה בקול של הסטוריון וכבש ראשו בדפים. כמעט צורפתי לאותה משלחת. ישבנו במעגל, בחולצות לבנות ועניבות כחולות כי היה יום השבת, בחצר שנמכרה אחר כך לבנק גדול, על ספסלי עץ מתחת לשמים מלאים כוכבים, והעמידו על סדר היום מי מחברי הגרעין ייסע. שמעתי את אורנה אומרת, אני מציעה את אנה כי היא עשתה מפעל גדול כשלגמרי לבדה הוציאה עיתון. אנחנו כאלה פדלאות, אף אחד לא נוקף אצבע והעיתון תרם תרומה עצומה לגיבוש הגרעין. בזכותו אנחנו מכירים עכשיו קצת יותר אחד את השני. אני דווקא חושב שמגיע לנסוע לאחד מאתנו, יליד הארץ, אמר מישהו אחר. אנה כבר הייתה בחוץ לארץ, היא באה משם. אני מציע את עוזי. לא ידעתי בעד מי להצביע ונמנעתי. עוזי הצביע בעד עצמו והכריע את הכף. התפלאתי שכל כך הרבה חברים מייחסים חשיבות לעיתון. בסוף אותו קיץ, כשהמשלחת חזרה לארץ, באו גם אלינו, לקיבוץ שבו שהינו במחנה עבודה. הם שרו ורקדו כפי שהופיעו בפסטיבל, והאוויר התמלא שמות וצלילים רחוקים. באותו יום אספתי גזר מן השדה. הגב שלי כאב. כמו שאדם הנתון בתרדמה עמוקה זע, לרגע נעה בתוכי התשוקה לעלות על הבימה ולהודיע לעולם שאני חיה וקיימת.



1 צפיות
כאן נרשמים לעדכונים, טיפים ולחישות:
 סדנא לקריאה יוצרת

Contact ליצירת קשר

קורינה הסופרת

הוצאת חודנה

ת.ד. 53007 תל אביב 6153001

hasofferettcorinnabooks@gmail.com

מכתבים הם שמחה

© כל הזכויות שמורות לקורינה הסופרת | איורים: אוקסנה גריבינה. 

    עטיפות ספרים: סטודיו דוד טרטקובר, דנה גז ותרומת קרן מ.ק. אשר

.Copyright 2002-2019 © Corinna Hasofferett Tel-Aviv, Israel All rights reserved | Art by Oksana Grivina.

Book covers: Studio David Tartakover, Dana Gez, M. C. Esher Fund Donation