הבלוג השישי למנייננו
אומרים לי שצריך לכתוב רק על ספרים, כי הלוא לכך נוצר, שתכיר/י את ספריי.
אני יודעת מראש שלא אוכל לעמוד בהסתגרות. הופכת עולמות הוא בלוג דעתן, כך שתקרא/י כאן גם על מעשי גינון, שמסורה לו, הסביבה, הפיזית והחברתית, הבריאות והנתיבים אליה, השואה והדרכים ממנה אל חדוות היצירה והחיים. נעים להכיר!

שלונסקי, לאה גולדברג: זיקוקין לשנה החדשה

לרוב האנשים תאריך הראשון בינואר אומר רק שמתחילה שנה חדשה. למעטים, הראשון בינואר הוא תאריך אינטימי, יום ההולדת. בקודקוד הפירמידה הזו נמצאים המעטים שבמעטים: אלה שנולדו בראש השנה של המאה. 

שלונסקי הוא נולד בראשון בינואר 1900. היה אומר שוב ושוב, "נולדתי עם המאה העשרים." היה אומר, "אני לא יודע מה המשוררים האלה מתפייטים על שירת הציפורים. אני אוהב לשמוע את קול האבטומובילים מתחת לחלונות שלי." אני, שבאתי ממסורת שונה משל מאיאקובסקי, העדפתי את הציפורים. אבל התפקיד שלי בספריית הפועלים היה להקשיב. בגיל שש עשרה באתי לעבוד שם. ספרית פועלים הייתה אז ההוצאה לאור המרכזית בישראל. שלונסקי חצה זה מכבר את קו החמישים. אבי, שהיה רואה חשבון במקצועו ועולה חדש, התפרנס בלית ברירה מהובלות. היה לו תלת אופנוע ובשל אהבת הספרים שלו היה מסיע ספרים מכריכיה לדפוס, מהדפוס להוצאות לאור. הוא שאל את מנהל ההוצאה אם יש להם עבודה בשבילי. "כן," אמרו לו, "אבל האם היא יודעת להדפיס במכונת כתיבה בשיטה עיוורת?" שכרתי מכונת כתיבה לשבוע וישבתי בבית לידה יום יום שמונה שעות, עם חוברת תרגילים מול העיניים. כעבור שבוע הגעתי לספרית הפועלים והמנהל לא נמצא. הושיבו אותי בחדר הריק שלו, נתנו לי מכונת כתיבה וכתב יד עבה – ממש כתב יד, לא מודפס – סגרו עליי את הדלת, והייתי צריכה להדפיס את הדפים ההם. בשיטה עיוורת. אני זוכרת משם מלה אחת שחזרה בכל שורה ושימחה אותי, כי הייתה כמו פריחה במדבר המלים השוממות: "התרוחחות". זה היה ספר חקלאי. מחלק התה, שדמה למשרת הזקן מ"גן הדובדבנים", היה מביא לי כוס תה מדי פעם, לא לפני שנקש בדלת, והיה אומר ברצינות, "את מתקדמת!"

כעבור שבוע כבר הדפסתי קצת פחות לאט ואז הגיע המנהל מן החופשה שלו ולקח ממני את כתב היד. החליטו שלא להוציא את הספר ההוא לאור. הושיבו אותי ליד שולחן זעיר, בחדר המזכירה, בפינה שליד דלת הכניסה אל קודש הקודשים: החדר של שלונסקי. נתנו לי להדפיס דפים מתוך כתב יד "הדון השקט" של שולוחוב, ששלונסקי אז היה מתרגם ומפרסם פרקים פרקים במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר." שלונסקי היה כותב בקליגרפיה, מחבר אות לאות. אני גם עכשיו רואה אותו עומד לידי במפתיע, מציץ במודפס ואומר, "יפה הדפסת, 'החיילים יצאו לתרגולת'. הקודמת הדפיסה, 'החיילים יצאו לתשגולת'." זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם מורי ורבי. הוא אהב מלים כמו שכולנו המכורים למלים אוהבים אותן, אהבה חושנית. כמו שנהנים מסוכרייה על מקל, מעוגית פריכה. אומר, "את יודעת מה זה טוזיק?" אני זוכרת אותו מבטא כך שישמע כמעט כמו טוסיק. ובעיניים צוחקות מודיע: "זה קומזיץ!" משך מארון הספרים מילון ענק והצביע על המלה ועל הפירוש שלה. הייתי שם הילדה היחידה של כולם. ושלונסקי היה האב הגדול. החדר שלו היה כמו האבן השואבת, מרכז העולם הספרותי. תמיד נמצאו סופרים ששוחחו ביניהם בהתרגשות שקטה במסדרונות, ברצינות של היכל קודש, ממתינים לשיחה איתו. אחרי שעברתי את מבחן ה"תרגולת", מצאתי את עצמי בחדר העבודה שלו, הציבו לי שם את השולחנון שלי שהיה בו מקום רק למכונת הכתיבה ולדף ממנו הדפסתי. היו בחדר שני חלונות צרים, אחד מאחורי השולחן הגדול של שלונסקי ואחד לימיני, ניבטים אל קירות בניינים שכנים שהסתירו את אור השמש. חדר מלא צללים ואני הייתי שם אחת מהם. מאחורי גבי היה ארון ספרים קטן סגור בדלתות זכוכית, ומולי, מרחק של חמישה צעדים, עמד השולחן הגדול של שלונסקי. ישבתי מול פניו.

די מהר למדתי להדפיס בלי טעות כשראשי בתוך כתב היד, ואוזניי בולעות כל מלה בחדר. היו אז שתי משוררות צעירות שביקרו הרבה, לשתיהן היה שם זהה, דליות או חנות או רינות. שלונסקי הדפיס אותן ב"אורלוגין" וגם הוציא בספר. בגאווה, כי חוץ ממלים הוא גם אהב לגלות סופרים ומשוררים ישראלים צעירים. יום אחד הגיעה אחת מהן עם כתב היד. הוא עלעל בספר והיא עמדה בכיפוף גו ליד הכיסא שלו כך שראיתי את פני שניהם מתוך הצללים שלי ושמעתי אותה אומרת בקול רך, "סידרתי את השירים בסדר שאתה היית רוצה שיהיו." באותו רגע תפס אותי שלונסקי בעיניי ונבוך משהו אמר לה, "את צריכה לסדר בסדר שאת רוצה שיהיו." אחר כך היא יצאה ושלונסקי קם והתחיל ללכת את אותם חמישה צעדים מהשולחן שלו אל ארונית הספרים שמאחורי גבי, הלוך ושוב עד שנעצר לידי ואמר ספק לי ספק לעצמו, "את מבינה הכל?" הנהנתי. השיר שהדפסתי אז, אם תעירו אותי באמצע הלילה אומר מיד את השורה הראשונה שלו: "טוטפת זו שעל מצחי." כל בוקר שמזדמן לי בו לשמוע את "שמע ישראל" ברדיו, עם המלה "טוטפות" אני חוזרת לספרית פועלים ולאותם רגעים.

כיוון שהייתי "נערה עובדת", יום העבודה שלי ארך שבע שעות. שלונסקי עבד ארבע שעות, משמונה בבוקר ועד שתים-עשרה בצהרים. לי היה תפקיד נוסף, ללכת לבנק כדי להפקיד צ'קים וכספים. כל יום היה המנהל (כיום היו מדביקים לו תואר מנכ"ל) בא וחוזר ובא, "עוד לא יצאת? עוד מעט יסגרו את הבנקים!" הייתי יוצאת בחמישה לשתים עשרה ורצה באלנבי. הרחוב היה מלא באנשים, אבל האוויר היה נקי, לא היו הרבה אבטומובילים. בריצה הייתי פונה לכניסות הצדדיות של הבנקים, שלא היו אז נעולות באלפי מנעולים, רק שומר סף משועמם ישב שם על כיסא, נותן לי לעבור.

הפקידים היו לוקחים את הצ'קים מידי ואומרים, "את, תמיד את מחייכת!" לא קרה פעם אחת שהצ'קים והכספים לא הופקדו למועד, שהדואר לא נאסף. ביקום החמים הקטן של אז כשהגעתי לנח"ל בקבוץ בית אלפא, הקדימה אותי שמועה: "עומדת להגיע עובדת חרוצה מאד." באותם ימים לא היה שם-תואר יקר ערך מזה.

שלונסקי ערך את "אורלוגין" שיצא בכריכה קשה. ערך ספרים שאחרים תרגמו או כתבו, פרוזה ושירה. כתב את השירים שלו, תרגם ספרים, הקים את מועדון צוותא, בא להפגנות ולאסיפות פוליטיות. היה חרוץ ממני.

הדלת לחדרו, שאני הייתי בו רק עדה אילמת, הייתה פתוחה דרך קבע. רק פעם אחת ויחידה בכל השנתיים וחצי שעשיתי שם, מצאתי אותה סגורה, לרגעים אחדים. הגעתי בבוקר לעבודה ותילה, מנהלת החשבונות, עצרה אותי במסדרון: "מאיר יערי אצלו לשיחה פרטית. מצאו אצל יערי מכשירי ציטוט בחדר העבודה במפלגה." אמרתי בחרדה, "הו, אולי גם בחדר של שלונסקי יש מכשירי ציטוט?" צחקה. שלונסקי יצא וליווה את יערי והתנצל בפניי שוב ושוב על שמצאתי את הדלת סגורה בפניי. בא עם פרח ואמר, "קחי. פה רך." כבר הכרתי את הפנינה הזו, אבל שלונסקי משגילה מלה לא נלאה מלהתחכם בה עם כל העולם.

לא פעם אירע שהיה מצלצל מביתו, לשאול אם לא שכח את המשקפיים על השולחן. היה אומר, "המשכחיים שלי נשארו על השולחן?" מרגע שמצא למשקפיים את השם ההולם את התנהגותם, שמח על כל הזדמנות להכריז גם על החידוש הזה. הייתה בו נשמה גדולה, ויכולת נתינה שלפעמים גלשה כמו מים מדלי שממלאים אותו יותר מדי. בימים ההם ירש את תפקידו של שלונסקי כעורך על המשמר עולה חדש מרומניה. היה נכנס ובא כמעט יום יום. שמע שאני מרומניה וישר דקלם לי חרוז של תינוקות המאזכר את עיר הולדתי. וכיוון שהייתי ילדה בעיניו, דיבר עם שלונסקי בצרפתית, שלא אבין. אין לי בעיה להבין צרפתית במבטא רומני. לא יכולתי לאטום את אוזניי. האיש כתב ספר על צ'רלי צ'פלין. שלונסקי היה העורך, כרגיל. ואני, גם כרגיל, הדפסתי מתוך כתב היד. לא הייתה שורה בספר ששלונסקי לא מחק וכתב מעליה בכתב ידו, בעברית שלו, מעל לעברית הצנועה של המחבר.

"ומנגד", כמו שאומרים עכשיו ברדיו בדיווחים מהבורסה, מנגד תרגמה לאה גולדברג באותם ימים את "מלחמה ושלום". ההגהות היו מגיעות מן הדפוס, שלונסקי היה עורך אותן ברוחב יד, ואני הייתי מביאה את הטקסטים לביתה של לאה גולדברג שם אמה הייתה פותחת את הדלת, מסמנת באצבע על שפתיה, לוקחת מידי את דפי ההגהות ובצעדים שקטים הולכת ומוסרת אותם לבתה. כשהייתי באה לקחת את ההגהות חזרה, הייתי רואה שמחקה את כל התוספות והשינויים הנדיבים של שלונסקי. כך זה הלך כל הזמן. הרבה דמעות נשרו על ההגהות ההן וביקום שלנו לא היה איש, מלבדי ומלבד מחלק התה, שלא לחש, "מה הוא עושה לה." כשהספר ראה אור, שלונסקי קנה זר פרחים ענק ונשלחתי להביא לה. אני לא מרשה לאף עורך לנגוע בכתב היד שלי ולו בפסיק. הסופרת סוברנית, ועליה כל האחריות.

בימינו משופעי "סדנאות היצירה" קורה לא פעם שהכותב/ת מעביר/ה את האחריות לידי העורך. התוצאה היא שהספרים נהיים יותר ויותר דומים אחד לשני. ללאה גולדברג היה קול מובהק. ידעה לשמור על חלקתה מפני כל פולש, אפילו הוא שלונסקי. כמוה ידעו לשמור על ייחודם גם מיטב האחרים.

בספר "החי על המת" של אהרן מגד אומר מישהו, "פעם היו בארץ מעט אנשים והרבה טיפוסים. עכשיו יש הרבה אנשים ומעט טיפוסים."

בפאראפראזה ניתן לומר, פעם היו בארץ מעט סופרים והרבה קולות. כיום יש הרבה כותבים בקול אחד. ברחוב שבו גרתי היה גר אז מחבר פזמונים, הוא ואשתו, ובתם הקטנה. אחותי בת התשע הייתה משחקת איתה לפעמים. בצוהרי שבת אחת שאל אותי אבי בזמן הארוחה, מה שלונסקי אומר על השכן שלנו. אמרתי במשפט קצר מה שלונסקי אומר על השכן שלנו. לא עבר זמן רב ומצאתי את שלונסקי בפנים לא שמחות. אחותי רבה עם הבת של השכן, ואמרה לה, "שלונסקי אומר על אביך כך וכך." האיש בא לשלונסקי לדרוש את עלבונו.

רגע אחר ואני מדפיסה מתוך "אורלוגין" הקדמה לתרגומי שירה רוסית ששלונסקי עמד להוציא לאור בספר. התחלתי להדפיס וראיתי בעיה. מצאתי אותו בחדר הנהלת החשבונות המרוחק והצבעתי על פסקה שלא התאימה לספר. הוא אמר, "נכון! את יודעת שאת חכמה מאד?" לקחתי את "אורלוגין" ומיהרתי אל הפינה שלי. אותה שעה עמדו במסדרון אבא קובנר ומשה שמיר, שקועים בדיון הרה גורל. שלונסקי הלך אחריי וקרא בקול רם, כי התרחקתי מהר, "את יודעת שאת חכמה מאד?" שוב ושוב. אני רואה גם עכשיו את המסדרון הרחב, את אבא קובנר ומשה שמיר זזים לצדדים ואני עוברת ביניהם, את שלונסקי עומד שם בטוב לבו ולא מבין בכלל שהוא מפליל את עצמו: לקח לו שנתיים לגלות את התגלית הכבירה.

יום לפני הגיוס לצבא עדיין עבדתי. כרגיל באותה משפחה חמה שספריית הפועלים הייתה לי, ערכו שולחן עם עוגיות ומיץ ונאספו כולם סביב השולחן בחדר המנהל.

עמדו סביב סביב, עובדי חנות הספרים, מנהלי החשבונות ושלונסקי גם, באו כולם למסיבת פרידה. שלונסקי, שעמד לימיני, לקח עוגית דמוית לב והושיט לי, "קחי לב." לקחתי. נטלתי גם אני עוגית לב מן הצלוחית, הגשתי לו, ושמעתי את עצמי אומרת, "מלב אל לב." אני גם עכשיו שומעת איך כולם פורצים בצחוק : "אהה! נדבקת משלונסקי!"

התפרסמה לראשונה אי אז ופתאום אני רואה את זה באתר “בחדרי חרדים”. בלי נקוב בשמי, עם קישור לרשומה. למרות כמה מלים אסורות שמופיעות או לא מופיעות בתורה, אזכור הטוטפות ודאי זה שהכריע בעד הגנבה הספרותית…

#יומןתלאביבי

0 צפיות
כאן נרשמים לעדכונים, טיפים ולחישות:
 סדנא לקריאה יוצרת

Contact ליצירת קשר

קורינה הסופרת

הוצאת חודנה

ת.ד. 53007 תל אביב 6153001

hasofferettcorinnabooks@gmail.com

מכתבים הם שמחה

© כל הזכויות שמורות לקורינה הסופרת | איורים: אוקסנה גריבינה. 

    עטיפות ספרים: סטודיו דוד טרטקובר, דנה גז ותרומת קרן מ.ק. אשר

.Copyright 2002-2019 © Corinna Hasofferett Tel-Aviv, Israel All rights reserved | Art by Oksana Grivina.

Book covers: Studio David Tartakover, Dana Gez, M. C. Esher Fund Donation